ביאור שטיינזלץ על נדה י״ב

1 א ובענין הבדיקה שלפני תשמיש, בעא מיניה שאל אותו ר' זירא מרב יהודה: אף שבדרך כלל אין האשה צריכה לבדוק את עצמה לפני תשמיש, אם רצתה בכך מהו שתבדוק עצמה לבעלה? אמר ליה לו: לא תבדוק. אמר לו ר' זירא: ותבדוק, ומה בכך? אמר לו: אם כן כשבודקת עצמה, גורם הדבר שלבו של בעלה נוקפו מכה אותו, שמא אין אשתו טהורה, ולכן בודקת את עצמה, ולכן עלול הוא שיהיה פורש ממנה.

2 ועוד בענין בדיקה, בעא מיניה שאל אותו ר' אבא מרב הונא: אשה מהו הדין לענין שתבדוק עצמה כשיעור וסת, כלומר, מיד אחר הבעילה, כדי לברר בבדיקה זו אם תראה בה דם אם חייב בעלה קרבן חטאת על שעבר בשוגג על איסור בעילת נדה?

3 אמר ליה לו רב הונא בתשובה: מי האם בכלל משכחת לה מוצא אתה לבדיקה ראויה שתהיה ממש כשיעור וסת סמוך לתשמיש? והתניא והרי שנויה ברייתא: איזהו מהי מידת שיעור וסת? — משל לשמש איבר התשמיש ועד פיסת הבד המשמשת לבדיקה שעומדים שניהם בצד המשקוף של הדלת, כלומר, במקום היציאה, ומיד ביציאות השמש החוצה, נכנס במקומו העד ומקנח אחריו את מקומו שבצד המשקוף, כלומר, שבחלק החיצוני. ואם מצאה באותו קינוח דם — חייבים שניהם חטאת.

4 הוי הרי: מושג זה "שיעור וסת" שאמרו חכמים, הריהו לענין קנוח חיצוני, שאם נמצא דם על הבד שמקנחת בו מבחוץ, הרי זו הוכחה שהיתה נדה בזמן הביאה, ולא לענין בדיקה פנימית, שכן עד שתכניס פנימה את העד לבדיקה זו, כבר עבר שיעור זה. ואף אם תראה דם, אין הדבר מוכיח שהיתה טמאה כבר בשעת הבעילה, ולא יתחייבו בחטאת אלא בקרבן אשם תלוי מחמת הספק! אלא יש לומר כי כך היתה השאלה: מהו שתקנח עצמה מיד לאחר הבעילה כשיעור וסת?

5 איכא דאמרי יש שאומרים כי הכי בעא מיניה כך שאל אותו ר' אבא את רב הונא: אשה מהו שתבדוק עצמה, כדי לחייב את בעלה לפחות אשם תלוי? אמר לו רב הונא: לא תבדוק. שאל אותו ר' אבא: ותבדוק, ומה בכך אם תבדוק? אמר לו רב הונא: אם כן, כשמתחילה לבדוק לבו נוקפו ופורש ממנה.

6 ב ועוד שנינו במשנתנו שכל אשה צריכה לבדוק בשעה שהיא עוברת לשמש עם בעלה. ובענין זה אמר ר' אמי אמר ר' ינאי: וזהו עדן של הנשים הצנועות שנוהגות כן. שאין בדיקה זו מן הדין, אלא ממידת חסידות. אמר ליה לו ר' אבא בר ממל לר' אמי בשאלה: התנא במשנתנו תני שנה בענין בדיקות אלה לשון "צריכות", לומר שחייבות הן בכך מעיקר הדין, ואת תני ואתה שונה לגביהן לשון "צנועות", שמשמעה שרק מעצמן ומתוך מידה יתירה של צניעות נוהגות כן! אמר ליה לו ר' אמי: אחזתי לשון זו, משום שאני אומר כלל: כל המקיים דברי חכמים נקרא "צנוע".

7 אמר רבא בדחיית כלל זה: והרי אם תקרא למקיים דברי חכמים "צנוע", משום כך תסיק שמי שאינו מקיים דברי חכמים — "צנוע" הוא דלא מקרי שאינו נקרא, הא הרי "רשע" לא מקרי אינו נקרא, והרי העובר על דברי חכמים ודאי שראוי להיקרא "רשע"! אלא אמר רבא: הנשים הצנועות נוהגות שבעד שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה, אף שנמצא נקי — אין חוזרות ובודקות בו שוב לפני תשמיש אחר, לפי ששוב אינו לבן כמקודם, ואינו יפה לבדיקה. ואילו הנשים שאינן צנועות — חוזרות ובודקות שוב באותו עד שבדקו בו פעם קודמת, ולא איכפת להן, שאין חוששות שמא התלכלך.

8 ג ודנים עוד גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' זירא, אמר ר' אבא בר ירמיה, אמר שמואל: אשה שאין לה וסת — אסורה לשמש עם בעלה, עד שתבדוק עצמה. ונמסר שכך אמר ליה לו ר' זירא לר' אבא בר ירמיה: מדברי שמואל אפשר לדייק כי אשה שאין לה וסת — היא שבעיא צריכה בדיקה, ואילו אשה שיש לה וסת — לא בעיא אינה צריכה בדיקה, והרי במשנתנו נאמר שגם אשה שיש לה וסת חייבת לבדוק כשעוברת לשמש עם בעלה!

9 אמר ליה לו ר' אבא בר ירמיה לר' זירא: מן הנאמר במשנתנו שאשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לשמש עם בעלה, היה אפשר להבין שדווקא כשהיא ערה, בעיא צריכה בדיקה, ואם היא ישנה — לא בעיא אינה צריכה בדיקה. ואילו שמואל לימדנו שאשה שאין לה וסת, בין ערה בין ישנה — בעיא צריכה בדיקה.

10 אמר רבא בשאלה: ויכול היה ר' אבא בר ירמיה לימא ליה לומר לו לר' זירא תשובה אחרת: מה שאמר שמואל שאשה שיש לה וסת צריכה בדיקה כשעוברת לשמש עם בעלה, הרי זה דווקא לענין אשה העוסקת בטהרות — שהיא בעיא צריכה בדיקה לפני תשמיש. אבל אשה שאינה עוסקת בטהרות, לבעלה בלבד — לא בעיא אינה צריכה בדיקה. ואילו אשה שאין לה וסת — אפילו לבעלה בלבד, אף שאינה עוסקת בטהרות — נמי בעיא גם כן צריכה בדיקה. ומתוך שלא אמר ליה לו ר' ירמיה בר אבא לר' זירא הכי כך: שמע מינה קסבר למד מכאן כי סבור הוא שמואל: כל שהוא לענין תשמיש אשה עם בעלה בלבד — לא בעיא אינה צריכה בדיקה כלל.

11 ד ודנים עוד בדברי שמואל, ממה שתנו רבנן שנו חכמים: החמרין נוהגי חמורים והפועלין הבאים לביתם לאחר עבודתם, וכן האנשים הבאין לביתם מבית האבל ומבית המשתה חתונה בשעה מאוחרת בלילה — נשיהם להם בחזקת טהרה הן, ובאין ושוהין ומשמשים עמהם, בין שהיו הנשים ישנות בין היו ערות. במה דברים אלו אמורים? — שהניחן שכשעזב הבעל את ביתו היתה אשתו בחזקת טהרה, אבל אם הניחן בחזקת טומאה — לעולם היא עומדת בחזקת טמאה, עד שתאמר לו "טהורה אני".

12 ומעתה יש לשאול: הא ברייתא זו, שמואל במאי מוקי לה במה הוא מעמיד אותה, באיזה מקרה הוא אומר שמדובר בה? אי אם המדובר באשה שיש לה וסת — קשיא קשה מדין אשה ערה שנאמר בברייתא שהיא פטורה מבדיקה! ואי ואם מדובר באשה שאין לה וסת — קשיא קשה על שמואל שלדעתו, כאמור, בין אשה ערה ובין אשה ישנה אינה צריכה בדיקה!

13 ומשיבים: לעולם מדובר בברייתא זו באשה שיש לה וסת, ובהסבר הדין האמור בברייתא שאין היא צריכה בדיקה, אכן יש לומר שאינה צריכה בדיקה כרגיל, אלא שכיון שתבעה בעלה לתשמיש, ונענתה לו — אין לך בדיקה גדולה מזו, שהרי אילו לא ידעה בוודאות שהיא טהורה, לא היתה נענית לו בלא שתבדוק עצמה. אמר ליה לו רב פפא לרבא: מהו למעבד כי הא מתניתא לעשות, לנהוג, כמו ברייתא זו? האם די כשתובעה לתשמיש בלבד?

14 אמר ליה לו רבא לרב פפא: סודני עושה שיכר, לא תבדוק, משום דמגניא באפיה שהיא מתגנה בפניו כשהיא בודקת. אמר רב כהנא: כך שאלתינהו לאינשי ביתיה שאלתי את אנשי ביתם, את נשותיהם של רב פפא ושל רב הונא בריה בנו של רב יהושע: כי אתו רבנן מבי רב, מצרכי לכו כאשר באים החכמים, בעליכם, מבית הרב, האם מצריכים אתכן לעשות בדיקה? ואמרו לי: לא. ושואלים: ולישיילינהו לדידהו ושישאל את החכמים עצמם מה ההלכה בענין זה, ולמה לו לשאול את נשותיהם?! ומשיבים: אילו היה שואל את החכמים עצמם לא יכול היה להסיק מתשובתם הלכה למעשה, שכן אם היו מורים שאין צורך בבדיקה, אפשר שאין זו אלא הוראה לרבים, ואולם דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו שמא הם היו מחמירים על עצמם, ואולם משנשאלו נשותיהם כיצד החכמים נהגו, נלמד שאף על עצמם לא החמירו בכך.

15 א תנו רבנן שנו חכמים: אשה שאין לה וסת קבוע — אסורה לשמש כלל עם בעלה, שיש חשש תמיד שמא תראה דם בשעת ביאה, ולפיכך צריך בעלה לגרש אותה, ואין לה אינה זכאית לקבל בגירושיה מבעלה לא תשלום כתובה, ולא תשלום עבור הפירות של נכסי מלוג שלה שהשתמש בהם, ולא מזונות, ולא בלאות של הבגדים והחפצים שהביאה עימה בשעת הנישואין, ויוציא יגרש בגט אותה ולא מחזיר אותה לאשה עולמית לעולם, אלו דברי ר' מאיר.

16 ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: יכולה היא לשמש עם בעלה, ואולם משמשת היא בשני עדים לבדיקה, לפני ואחרי התשמיש, שכן הן, העדים, עותוה פגעו בה אם מוצאת היא עליהם דם ונטמאת, והן גם אלו שתקנוה עזרו לה שאם בדקה לפני התשמיש, ולא ראתה עליהם דם, יכולה היא להסתמך עליהם, ולשמש. משום בשם אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה.

17 ומסבירים את דברי הברייתא: מה ששנינו בשיטת ר' מאיר שאשה שאין לה וסת הריהי אסורה לשמש מיטתה עם בעלה, הטעם הוא דילמא שמא מקלקלת תגרום לקלקול ליה לו אם תראה דם בשעת התשמיש. ומה שאמר שאין לה כתובה — הסבר הדבר: כיון דלא חזיא שאינה ראויה לביאה לשיטתו, לית אין לה כתובה.

18 ומה שאמר לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות אשה המתגרשת מבעלה — הוא משום שכל אלו הריהם תנאי כתובה, ותנאי הכתובה — ככתובה דמו נחשבים, וכשם שאין לה כתובה, אין לה אף את כל אלו.

19 ועל מה שאמר ר' מאיר בדינה של אשה שאין לה וסת שיוציא אותה בעלה בגט, ולא יחזיר עולמית. שואלים: פשיטא פשוט הוא שלא יחזיר, שהרי עומד ומחוייב הוא לגרשה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא למקרה דהדרה ואתקנה שחזרה ונתקנה ויש לה עכשיו וסת. מהו דתימא שתאמר שעכשיו רשאי הוא ליהדרה שיחזירנה, לכן קא משמע לן משמיע לנו שאינו יכול להחזירה, משום דזימנין דאזלא ומנסבא, ומתקנא שפעמים שהיא הולכת ונישאת לאדם אחר, ואז היא מיתקנת ויש לה וסת,

20 ואמר ועשוי בעלה הראשון לומר לבית הדין: "אילו הייתי יודע שכך היה יהיה, שתהיה לה וסת, אפילו הייתם נותנין לי מאה מנה על מנת לגרשה — לא הייתי מגרשה!". ולפי זה נמצא גט שנתן לה, הריהו גט שבטעות, ובטל למפרע, והרי היא איפוא עדיין אשתו, ובניה שנולדו לה מהאדם שנשאה הריהם ממזרין. ולפיכך קבע ר' מאיר שכשהוא מוציא אותה, אינו מחזיר אותה עולמית.

21 עוד שנינו בברייתא זו כי משום בשם אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה. ובכוונת דברים אלו נחלקו חכמים, איכא דאמרי יש שאומרים שלר' מאיר הסבור שאין הבעל משלם לה את כתובתה אמר ליה לו אבא חנן את דבריו אלו, שאבא סבור דבעי לאגבויה שצריך להגבותה, לפרוע לה את כתובתה, ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שעליו להוציא מממונו ולשלם לה את כתובתה. ואיכא דאמרי יש שאומרים כי לר' חנינא בן אנטיגנוס הסבור שיכולה היא לשמש עם בעלה בעדים קאמר ליה אמר הוא לו את דבריו, שלדעתו אינה יכולה לשמש עם בעלה שמא תוך כדי תשמיש תראה דם ומקלקלת ליה לו, ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שאסור לו לשמש עימה.

22 ולענין הכרעה במחלוקת תנאים זו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס, שמותר לאשה שאין לה וסת לשמש עם בעלה בעדים. ושואלים: ובמאי ובמה, באיזה מקרה מדובר? אי אם המדובר באשה העסוקה בטהרות, הא הרי כבר אמרה שמואל חדא זימנא פעם אחת שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה.

23 ואי ואם המדובר באשה שאינה עסוקה בטהרות, הא הרי אמר שמואל שכל אשה שאינה עסוקה בטהרות, לבעלה לא בעיא אינה צריכה בדיקה כלל. שכן אמר ר' זירא, אמר ר' אבא בר ירמיה, אמר שמואל: אשה שאין לה וסת — אסורה לשמש, עד שתבדוק, ואוקימנא לה והעמדנו, הסברנו אותה שמדובר דווקא באשה העסוקה בטהרות, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות — אינה צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה. והרי איפוא סתירה בין שתי אמירות ששנו חכמים בשמו של שמואל! ומשיבים: מחלוקת היא בין החכמים בשמועתו של שמואל, ומאן דמתני הא, לא מתני הא